מאיר, אותו שכן בעל דה-שבו תאומה לזקנה שלי, התלונן על בעיות במנוע ועל כך שיאני שתמיד טיפל בו לא יכול להגיע ... אז ביקשתי מסמי שיבוא לעזור - הפעם למאיר.
קבענו, הגיע!
הרמנו מכסה מנוע ושם המצב לא רע בכלל - הותקן מנתק מצבר (שנמצא בכלל מאחור), מערכת החימום נראית שלמה והמנוע במצב תחזוקה סביר לגמרי ... מצד שני, סימני חלודה במכסה ובחלל המנוע.
בנו של מאיר, מנסה להתניע והדה-שבו מחרחרת נואשות ... סמי מסיר את מסנן האוויר, מפמפם עם היד והמנוע מתעורר לחיים בשאגת 2 בוכנות מוכרת ועליזה.
מאיר הציע שנצא לסיבוב ... הבן של מאיר מתיישב ליג ההגה ויצאנו לשייט ברחבי המושבה לעבר תחנת הדלק הקרובה.
המנוע חלש, לפחות בהשוואה לתאומה הבלגית שלי ... אבל "שום דבר שאין דרך לפתור", מחייך סמי.
תידלקנו.
בדקנו אוויר בצמיגים, שבהחלט ישמחו לללכת בדרך כל צמיד ישן.
ויצאנו שוב לדרך והפעם סמי בהגה, מנופפים לשלום לחולפים בדרך.
סמי הדריך את בנו של מאיר בהעברת הילוכים נכונה למצמד הצנטרפוגלי.
ואז, כן אז יצאנו לדרך השדות ששם הכול התחיל - הרגשתי מרחף באוויר, כאילו הזמן נעמד מלכת ואני עוד ילד.
ולי, לי כבר אין כוח לכתוב מרוב געגועים.