הכירו את רני הרניק. בן 45, סוכן ביטוח, חולצת פסים מכופרת ובלורית הדוקה. טיפוס סטנדרטי, כך חשבתי לעצמי בדקות הראשונות של הפגישה שלנו. אבל כשהרניק הוביל אותי לירכתי הבית שלו, הבנתי את גודל הטעות.
בחצר האחורית הגדולה בווילה של הרניק לא תמצאו מדשאה גדולה ולא שורה של עצי פרי. בחצר האחורית של הרניק יש שדה פורח של סיטרואן. כ-30 מכוניות ישנות, פגוש אל פגוש, דלת אל דלת, מלבלבות חלודה.
רניק הוא אספן כפייתי של סיטרואן ישנות. שולה אותן מהזבל, משדל את בעליהן למכור לו, מפעיל רשת שלמה של מודיעין ומשתמש בצילומי לווין כדי לאתר מכוניות. באוסף הסיטרואן שלו, הגדול ביותר במזרח התיכון, יש 66 מכוניות – 30 בחצר הבית ו-36 נוספות במחסנים. כמה מהמכוניות נדירות ממש: הסיטרואן DS המשוריינת של הנשיא זלמן שזר – מודל 1962, עם הגנה נגד ירי, 2 מזגנים, חימום במושבים ועוד פינוקים – כמו 4 חלונות חשמליים – שהיום נשמעים אלמנטריים אבל בתחילת שנות ה-60 הצליחו להדהים ("מצאתי את המכונית הפוכה בפסגת חיריה", מספר הרניק, "הבאתי מנוף - גרר, שילמתי לו 300 לירות, שזה היה בשבילי הון באותם ימים. אחר-כך הלכתי למשטרה והודעתי שהרכב עם המספר לוחית הזה פגע באוטו שלי וברח. אז הם נתנו לי את השם של בעל המכונית האחרון וכך הגעתי לרישיון שלה ולכל ההיסטוריה – יד ראשונה מדינת ישראל").
האוסף של הרניק מכיל גם סיטרואן ID19 קבריולה ("מודל 1964. היחידה בארץ. נותרו כאלה רק 6 בעולם).
"אבל בוא תראה את השוס האמיתי של האוסף", אומר לי הרניק ומצביע על חתיכת חלודה שתלויה על הקיר במחסן. "אתה יודע מה זה?", הוא שואל ולא מחכה לתשובה, "סיטרואן דה שבו סהרה".
סהרה היא הגרסה הנדירה ביותר של דה שבו. מדובר ב"ג'יפ" של דה שבו – שמצויד בשני מנועים, מלפנים ומאחור. כל מנוע מסובב זוג גלגלים וכך מתקבל מנגנון 4X4. סיטרואן ייצרה 436 סהרות ומתוכן, לדברי הרניק, שרדו בעולם רק 22 יחידות. מחיר כל מכונית כזאת יכול להגיע בקלות לעשרות רבות של אלפי יורו. הסהרה של הרניק היא מודל 1957 והייתה שייכת במקור לחברה לחיפושי נפט לפידות ואחר-כך נרכשה על-ידי חברת מקורות. "תוך שנה וחצי אני גומר לשפץ אותה", הוא מבטיח.
באוסף של הרניק 8 סיטרואן דה שבו. הבונבוניירה היא דה שבו מודל 1957 - הישנה ביותר בישראל –עם מנוע 375 סמ"ק, 11 כ"ס, דומה למנוע של הדה שבו המקורית משנת 1948. הרניק שיפץ אותה בדקדקנות אבל לא התאפק והכניס שני שיפורים: מערכת חשמל 12 וולט במקום 6 וולט, התנעה עם סטרטר במקום מנואלה.
הרניק לא מוכן שאף אחד ייגע במכוניות שלו אבל לי, בהתקפת ספונטניות שהוא עומד להתחרט עליה, הוא מסכים. אנחנו יוצאים לדרך. בהתחלה הוא נוהג. הדה שבו מותנעת בקול טרטור עליז ודוהרת במלוא 11 הסוסים שלה ברחוב הראשי. החיסרון: אין לה כוח. היתרון: לא צריך להאט. בשום מצב. הדה שבו מרחפת מעל פסי האטה ארורים כאילו לא היו ולא נבראו. הרמז היחידי לקיומם הוא נדנוד של המרכב. הנדנוד נמשך עשרות מטרים רבים אחרי שפס ההאטה כבר מאחורינו. גם בסיבובים לא דורשת הדה שבו שום האטה. היא רוכנת על הצד בחריפות אבל לא מחליקה ובטח לא מתהפכת. בזמנו הציעה חברת סיטרואן פרס כספי גבוה למי שיצליח להפוך את המכונית בנסיעה. הכסף נשאר בידי סיטרואן.
הדה שבו יוצרה במשך 42 שנים – משנת 1948 עד שנת 1990. במהלך השנים היא עברה כמה שינויים וזכתה במנועים גדולים וחזקים יותר (יחסית). התכנון של המכונית התחיל למעשה באמצע שנות ה-30. הבריף שנתן מנכ"ל סיטרואן, פייר בולנג'ר PIERRE BOULANGER למהנדסים שלו היה פשוט: המכונית צריכה לסחוב שני אנשים ו-100 ק"ג תפוחי אדמה במהירות של 60 קמ"ש, בדרכים לא סלולות ובצריכת דלק של 3 ליטרים ל-100 ק"מ (33 ק"מ לליטר). לגבי העיצוב הורה בולנג'ר – המכונית צריכה להיראות כמו 4 גלגלים מתחת למטריה. בהמשך הוסיף עוד דרישה, שהפכה למפורסמת ביותר - שתוכל לנסוע עם קרטון ביצים בתוך שדה חרוש ובלי שאף ביצה תישבר.
את הפרויקט הוביל המהנדס, שיצר בהמשך גם סיטרואן DS, אנדרי לפבוור ANDRE LEFEBVRE..jpg)
בשנת 1939 נבנה האבטיפוס הראשון שנקרא TPV קיצור של Tout Petit Voiture ("מכונית קטנה מאוד") . זו הייתה מכונית קלה אבל יקרה שהכילה חלקי אלומיניום ומגנזיום (!) וגם קירור מים. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה החליטו מנהלי סיטרואן ומישלין (יצרן הרכב נשלט אז בידי יצרן הצמיגים) לגנוז את הפרויקט ולהשמיד את כל 250 אבות הטיפוס שיוצרו מחשש שהנאצים יעשו בהן שימוש צבאי. אלא שכמה עובדים בעלי חוש היסטורי החביאו 5 מכוניות. 2 מהמכוניות התגלו שלמות ובריאות אחרי המלחמה. 3 נוספות, קבורות בתוך אסם, נחשפו רק בשנת 1994.
אחרי המלחמה הופשר הפרויקט ואף הוכנסו בו מספר שיפורים, במטרה להתאים עוד יותר את המכונית לרוח התקופה – צרפת חקלאית, ענייה למדי, כבישים הרוסים, בעיקר דרכי עפר. את קירור המים המורכב והיקר יחסית החליף קירור אוויר פשוט וחסין תקלות. המגנזיום והאלומיניום היקרים הוחלפו בפלדה זולה. ב-6 באוקטובר 1948, בתערוכת המכוניות של פאריס, הוצגה הסיטרואן דה שבו הסדרתית הראשונה. המנוע שלה, 375 סמ"ק, הפיק 9 כוחות סוס. מקור השם דה שבו - שני סוסים - הוא בנוסחה צרפתית של חלוקה לדרגות מנוע לצורך חישובי מס וביטוח.
העיתונאים מיהרו ללגלג על המכונית החדשה שהוצגה בתערוכה. כינו אותה בשמות כמו "קופסת סרדינים" ו"ספרטנית", וניבאו שהביצועים החלשים שלה יגרמו לפקקי תנועה בפאריס. העיתונאים המליצו לציבור שלא לקנות את היצירה החדשה אבל הציבור לא הקשיב להם ודה שבו הפכה להיט מיידי. בתוך שלושה חודשים בלבד הצטברה רשימת המתנה עצומה למכונית. קצב הייצור של סיטרואן עמד אז על 4 דה שבו ביום ומי שרצה מכונית חדשה היה צריך לחכות שנתיים עד שלוש שנים. עד שנת 1950 הגבירה סיטרואן את קצב הייצור ל-400 מכוניות ביום אבל גם זה לא הדביק את הביקוש. התוצאה: דה שבו משומשות, כאלה שאפשר לפדות מבעליהן ולנהוג בהן מייד, היו יקרות הרבה יותר מדה שבו חדשות.
כמו החיפושית לכל פועל בגרמניה, הפכה הדה שבו למכונית לכל חקלאי בצרפת. הדה שבו חוללה מהפכה של תחבורה אישית וסימלה את צרפת המשוחררת מהכיבוש.
למכוניות של היום יש מושבים גדולים וכבדים. בדה שבו שאני נוסע בה כעת יש ספסל צינורות מתכת עם ריפוד בעובי כמה מילימטרים. אבל המושב הזה יותר נוח מכל מאזדה או מיצובישי שפגשתי בשנים האחרונות. וחוץ מזה הוא ניתן לשליפה החוצה בתנופת יד אחת. המטרה – לאפשר לחקלאי ישיבה נוחה בשעת סעודת הצהריים בשדה.
הדה שבו היא מינימליזם גאוני. כך למשל לא מופעל מנגנון המגבים באמצעות מנוע חשמלי אלא הוא מחובר לכבל של הספידומטר שמסתובב בהתאם למהירות המכונית. ככל שנוסעים מהר יותר כך פועלים המגבים מהר יותר. ומה קורה כשעוצרים? גם על זה חשבו בסיטרואן. כשעוצרים אפשר להפעיל את המגבים ביד, באמצעות סיבוב ימינה ושמאלה של בורג.
את מד הדלק בדה שבו שלו קנה הרניק בהולנד. "מישהו פרסם באינטרנט שיש לו מדיד שמן ארוך ועבה לדה שבו והוא לא יודע מה לעשות עם זה", מספר הרניק, "אז מייד עליתי על מטוס". איך עובד מדיד הדלק של הדה שבו? פשוט מאוד. טובלים אותו במיכל הדלק, שולפים החוצה, מביטים בשנתות ורואים כמה דלק נותר.
את המכונית הזאת גילה הרניק לפני 28 שנים ברמת חן. "ראיתי אותה חונה ברחוב ואיש זקן צובע אותה במברשת בצבע ירוק", מספר הרניק, "נכנסתי פנימה, נתתי להם את כל מה שהיה לי בארנק והזמנתי גרר". רק בהמשך גילה הרניק שהמוכר הוא חמו של חמי פרס ושהבעלים הראשון של המכונית, כפי שגם רשום ברישיון, הוא שמעון פרס. ("קיבל אותה במתנה בשנת 1961 מהמפלגה הסוציאסליטית בצרפת").
הרניק מתגורר בישוב נעלה – ישוב וילות חילוני, צפון מזרח לעיר מודיעין. הנסיעה שלנו מתרחשת בכביש שמוביל מנעלה לנילי ומשם למודיעין עילית. זהו כביש הררי מפותל. מסביב נוף טרשים פראי. התנועה דלילה מאוד. בעיקר מכוניות של פלשתינאים.
אני נוהג עכשיו. הדה שבו טסה בירידה. ובעליה היא מאבדת אוויר ועוברת לקצב של ג'וגינג. ומה יקרה אם ירדפו אחרינו טרוריסטים? אני נזכר בג'יימס בונד, לעיניך בלבד, 1981. צמד פז'ו 504 שחורות, נהוגות בידי הרעים, רודפות אחרי ג'יימס בונד ונערתו בדה שבו צהובה. בשלב מסוים הדה שבו מתהפכת. בונד והנערה הופכים אותה בחזרה ביד – יתרון ראשון לדהשבו. אחר כך הם דוהרים איתה בשטח – יתרון שני לדהשבו. אחר-כך, בעצם כל הזמן, היא נמעכת וממשיכה לנסוע – יתרון שלישי לדהשבו (המנוע קטן ומסתתר עמוק מתחת למכסה. אין רדיאטור שיתפוצץ. אין צינורות שיקרעו).
בעקבות הסרט זינקו המכירות של הדהשבו בכמה שווקים בעולם וסיטרואן אף הוציאה גרסת 007 צהובה כמובן עם מדבקות שמדמות חורי קליעים. אבל האמת היא שעם כל הכבוד לג'יימס בונד, דהשבו סטנדרטית לא ממש יכולה לברוח מפני פז'ו 504 ולמעשה המכונית שכיכבה בסרט צוידה במנוע חזק וגדול יותר שנלקח מסיטרואן GS.
הדה שבו כיכבה בעשרות סרטים נוספים, בינהם השוטר מסן טרופה של לואי דה פינס (1964) Le gendarme de Saint-Tropez – נהוג בידי נזירה, שמבצעת פעלולי נהיגה מרשימים.
"ב.מ.וו ודה שבו משמשות לאותו צורך פונקציונלי", כתב המבקר והחוקר רולן בארת בספרו מיתולוגיות (1957), "אבל רומזות על השוני בין הבעלים שלהן: מנהלים רדופי חשיבות עצמית שדוחפים את עצמם ללא הרף אל מול בעלי התייחסות אקולוגית וגם אופנתית".
הדה שבו נודעה באמינות מופלגת. מנוע סטנדרטי מחזיק מעמד בקלות 400 אלף ק"מ. ואם הוא מתקלקל בכל זאת, אז אפשר לעשות אוברול על אם הדרך. "פעם נסעתי איתה לבאר שבע וקצת לפני אשדוד הלך המנוע", מספר הרניק, "אז עצרתי בצד הכביש ופירקתי את המנוע. בא שוטר. זה היה בשנות ה-80 והייתה לו פורד אסקורט. הוא שאל אותי – מה אתה עושה פה? עניתי לו – אתה לא רואה, הבוכנה שבורה. אז מה אתה עושה? אני עושה אוברול. למה דווקא כאן? כי כאן נתקעתי. טוב, תעשה את זה מהר ותלך מפה".
ייצור הדה שבו הופסק בצרפת בשנת 1988. עד 1990 יוצרה המכונית בפורטוגל. מאז הושקה בשנת 1948 יוצרו קצת פחות מ-4 מיליון מכוניות (3,872,583. לא כולל טנדרי דה שבו). והמספר הזה הוא דווקא לא מרשים, בוודאי לא בהשוואה ל-21 מיליון של פולקסווגן חיפושית. דהשבו הצליחה בצרפת ובמערב אירופה אבל אף פעם לא הייתה שחקנית גלובלית. בארצות הברית, שוק הרכב הגדול בעולם, נמכרו רק כמה אלפי מכוניות. ניסיון לייצר ולשווק את המכונית בהודו לא עלה יפה ולמעשה לסיטרואן אף פעם לא היו משאבים מספיקים כדי להפוך את דהשבו לשחקן עולמי. עכשיו כמובן כבר מאוחר מדי. דהשבו לא עומדת באף תקן של בטיחות. אבל למכונית ניסו להקים יורשים. סיטרואן עצמה הוציאה לאור את דגם דיאן, מין דהשבו בורגנית. המכונית לא הצליחה. גם סיטרואן ויזה וסיטרואן AX לא ממש המריאו. הגלגול הבא של הדהשבו איננו ממשיך רוחני עממי ופשוט אלא דגם רטרו אופנתי ויקר, שמזכיר את דהשבו רק בעיצוב. קוראים לו סיטרואן C3 פלוריאל. מדובר בגרסת גג נפתח של סיטרואן C3. זוהי מכונית עגלגלה שכולם מחייכים לעברה – כמעט כמו אל דה שבו.
המאמר המקורי, כולל תמונות רבות, התפרסם באתר כבישים.