פעם כתבו ספרים כי צריך שיהיו ספרים. אחר כך כתבו ספרים מתוך תקוה שיהיה מי שיקנה את זכויות היוצרים לצורך עשית סרט. היום, כשכותבים ספר, כבר מתכננים אותו כך שיתאים לפרסומת המפתה ברדיו.
ורשימה קצרה לעיתון כיצד אכתוב?
ראשית דבר ראוי שתמצא כותרת המושכת את העין, כמו למשל: "סקס, צמיגים וכל השאר", או לפחות: "פיתויי טורבו על מצע המועמד לראשות השיירה עם שובו מביקור אצל הרב בית-יוסף". אבל אחרי ככלות הכל, זכרון הדה-שבו שלי נותר מעל לכל.
בתקופת הרנסאנס של המכוניות, לאחר מלחמת העולם השניה, הוצגה הדה-שבו (להלן 2CV) בסלון המכוניות של פריס באקטובר 1948. מדובר במכונית שתוכננה תחת השם TPV תחילה (Tres Petite Voitue, כלומר: מכונית קטנה מאד) למן שנת 1936 והוצנעה, לעתים בחלקים, מעיני הכובש הגרמני משך המלחמה הגדולה ההיא. לאחר המלחמה נתקלה תחילה ברגשות אכזבה מהולה בתעוב, אך תוך זמן קצר עכלו הצרפתים איזו מכונית מועילה ובעלת שאר רוח יש תחת ידיהם ומכאן היתה הדרך להצלחה המסחררת סלולה וחלקה כמערכת מתלים הידראולית.
ואצלנו- בשנת 1961 נתמנה צבי צור (צ'רה) לתפקיד הרמטכ"ל השישי של צה"ל. בתוך מספר חדשים הגיע למסקנה כי קיימת בעיה רצינית של כח אדם איכותי בצה"ל, אשר על כן החליט, בצעד חריג מאד לתקופתו, להעניק לקצינים מכונית פרטית שתשמש אותם. הבחירה נפלה על ה-2CV ומאז נשתנו הפנים של כבישי הארץ (כמו גם של תנאי השרות של משרתי הקבע) לבלי הכר.
ה-2CV שלי היתה מודל 63 (כן, היתה שנה כזו, אך היא היתה במאה הקודמת) ובמשך שלוש שנים פיארה את מערך הצבא והביטחון של מדינת ישראל. לאחר מכן נתאזרחה, החליפה ידיים מעת לעת וככל הנראה גם צברה שכבות רבות של מיני צבעים שונים. אלי היא הגיעה, בסיוע חשבון הבנק של הורי, במהלך שנת 74 עת הייתי חייל מקרטע, בעקבות תאונת אימונים והוצבתי לשרת, אוי לאותה כלימה, כג'ובניק מארץ הג'ובניקים בקריה.
צברה שכבות רבות של צבעים שונים. תיקוני צבע בדה-שבו
כשקיבלתי אותה היה צבעה צהוב. זה היה צהוב נפלא, מעט בהיר אך לא חיוור, עם מגע של גימור משי (מן הסתם נצבעה בצבע שכלל לא יועד לצביעת מכוניות). לא אוכל לומר כי הצטיינה בביצועים מדהימים לאורך כביש החוף, עם שני הצילינדרים שלה בנפח כולל של 425 סמ"ק, אך היא ידעה להגיע לכל מקום. המושב שלי היה לדעתי פליט של ג'יפ ישן, היה לה מצמד צנטריפוגלי נפלא (שאף איפשר, בין השאר, לבלום בהילוך ללא כל צורך בשימוש בדוושת המצמד) ואת הסבכה החבוטה והמקומטת שלה החלפתי בכזו של ואגוניר נטוש שפרקתי בשדה כלשהוא (וקיצרתי את חלקה התחתון ע"מ שתתאים לנשמת הסיטרואן ומימדיה הצנועים), כך שלבשה מראה קצת מאיים ואצילי בקידמתה.
חיבה יתרה היתה לי לפתיחה הקדמית של דלת הנהג: לקראת עצירה ליד הבית כבר הייתי פותח מעט את הדלת להכניס משב אויר נעים לאוטו (ומדמה לעצמי שאני עוצר את הרכב עם הרגל על הכביש).
לעתים הייתי מפרק את הדלתות (כל שהיה עלי לעשות היה לפתוח בורג אחד מכל צד של האוטו ולהחליק למעלה והחוצה את הדלתות שהיו מושחלות על מסילה) ולוקח אותה לחוף הים שתתאוורר.
ששה ברגים נוספים היו משחררים אותה מגג הפיברגלס שלה. מהר מאד למדתי לפרק את הדיזה של המאייד ולנשוף בה קלות כדי להוציא את הלכלוך. האם הייתי מומחה להצתה בעיני עצמי? אולי של המקטרת שנהגתי לעשן בעת ההיא.
וכך היא נסעה ונסעה ונסעה. את צינור הפליטה חיברתי חזרה למנוע עם חוט ברזל ואת החור במיכל הדלק סתמתי עם גומי לעיסה. לאחר שנותחתי לא היתה כל בעיה לנהוג בה עם רגלי המגובסת (מצמד צנטריפוגלי – זוכרים?) ואני זוכר לא אחת את פניהם הנדהמים של האנשים שראו אותי יוצא ממנה עם הגבס הנ"ל וצמד קבי עץ תקניים של חיל הרפואה. 2CV בת לוויתי הנפלאה.
דה- שבו עם צמד קבי עץ תקניים של חיל הרפואה
אבל הזמן עושה את שלו. סוסיתות מלאו את כבישי הארץ, הקונטסות כבר יצאו מן המחזור וסובארו כבר היתה לשם שגור בכבישים (אף כי סמלה אז איכות של עליבות מתפרקת). 2CV היתה בהדרגה לפריט של אספנים ואני, הלא הייתי אך חפ"ש.
גם לצדיקים, אפילו לשליחי המצווה שביניהם, אין חיי נצח. לקראת סוף השרות הסדיר שלי גיליתי סדק לאורך הצילינדר. באופן מדהים המשיכה לנסוע עד שהתרחב הסדק ותחת אשר ישמש מעטה ליצירת בעירה וכח, היה לפתח התזה של שמן שחור משחור. אז נעמדה לה ה-2CV הצנועה שלי בשולי הדרך ומאנה להמשיך. גם אז לא השמיעה אף מילה או הברה של טרוניה. היא פשוט שרתה אותי בנאמנות ללא תנאי עד שעמדה וקולה נדם. זו היתה אהבה שאינה תלויה בדבר.
ואת שנת הלימודים הראשונה שלי בירושלים העברתי בכרכרות התובלה של קואופרטיב (מי זוכר מה זה?) אגד.
כך חולפת תהילת עולם.
המאמר פורסם במקור באתר כבישים.
