הנסיך בן ה-5 שלי מאוהב בדה-שבו.
כל פעם שהיינו חולפים לידה ברחוב, בתקופה שעמדה מושבתת, היה שואל - "אבא, למה היא עומדת כך? של מי היא? מתי ניסע בה?".
ואני, מגמגם משהו הייתי ממציא סיפורים שונים ומשונים.
יום אחד, ביקש גם הוא אוטו ואני הבטחתי לו - "כשתהיה גדול, האוטו האדום של אבא יהיה שלך". מאז, הוא המאושר באדם ונחה דעתו.
לאחרונה ואחרי שהחזרתי את הרכב לכשירות, עברתי מבחן רישוי לאחר תלאות רבות (ראו פרסומים קודמים על "טסט 2011") שאלתי אותו - "ועכשיו, רוצה סיבוב באוטו הישן של אבא? נסע ביחד לגן?". איזו שמחה ואושר עטפו את פניו ואצנו רצנו החוצה. בוסטר במושב הקדמי, היות שאין חגורה באחורי, והנסיך יושב גבוה כמו מלך מתבונן מסביב. הנסיעה לא ארוכה, אולם החיוך המרוח על פניו - בכל סיבוב, קפיצה ופניה שווה כל רגע של טרחה ומאמץ בשיקום הדה-שבו.
אז עשינו לנו מנהג וכל פעם שמסתייע, אנחנו נוסעים לגן באוטו הישן של אבא.