כמו בתוכנית הילדים החביבה עלי, ובשירה כולם ביחד: "... סמי בא לעזור, הוא הכבאי [המכונאי] הגיבור!".
הדה-שבו שלי חזרה למצב נסיעה ובא לציון גואל!
איזה יום, איזו סופה - גשם ורוח בלתי פוסקים והגינה שלי עוד מעט מכוסה לגמרי בעלים ושברי ענפים מכל השכונה. לא משנה - הרמתי טלפון לסמי, המכונאי, לעדכן אותו לגבי נס החנוכה הקטן שלי וציר ההנע הנכסף. סמי לא מתבלבל ומודיע לי שהוא (במקרה?! מה - הנס רק ממשיך? טוב, די - תפסיקו לפנק, לפנק, לפנק) , בכניסה לעיר ויהיה אצלי תוך זמן קצר לבחון את החלק ... אחרי הכול, לא ממש הייתי בטוח שהוא מתאים.
חלפה שעה קצרה וסמי מתייצב - בוחן, מסתכל ומחייך: "בוא הנה - יש לך מזל ... איך ידע לתת דווקא צד ימין?"
ואני, נבוך: "אין לי מושג. הסתכל בתצלום בטלפון ... כנראה הבחין במגרעת כבל הבלם".
בכל מקרה, סמי מודיע לי שיתחיל לעבוד על החלק ואני מתחנן - "אבל סמי, גשום ורוח ... נחכה, נדחה. מה בוער?" והוא בשלו. אז רצתי החוצה והתקנתי גג מאולתר מפח מעל הרכב העומד, פתחתי את שולחן הכלים וסמי הגיח לבוש בבגדי העבודה. אחת ושתיים, למעלה למטה, קדימה ואחורה והציר המנוקה מתחבר ללא בעיות ואחריו הדרייב-שאפט מחליק בקלות ומעליו הגלגל.
אני מתיישב ומנסה להתניע ... משתעלת קצת, מחרחרת ופוצחת בשירה וברינה!
משלב הילוך ובזהירות מתקדם ואח"כ לרוורס מיישר אותה לכיוון היציאה ... אללי! היא חיה, נושמת ובועטת.
איזה יום!