הייתי ילד, לא בטוח בן כמה - פחות מעשר כנראה, אבל לא ברור בדיוק כמה קטן. מעשה שהיה כך, היה.
גדלתי במושבה ששדות רבים מקיפים אותה ובתוכה מרחבים, שבילי אפר וכבישים חצי-סלולים. חברים היו למכביר ולאמא של אחת מהם - רכב מוזר, צפרדעי משהו. לא מוסבר. יום אחד, ללא התראה וללא הסבר - העמיסה אותנו, חבורת ילדים פרועים ומלוכלכים על הרכב המסקרן ויצאה איתנו למרחבים.
אין מילים שיתארו את אותה תחושת עונג עלאית, את הראשוניות, את ההתאהבות המיידית ... הרכב דהר, קיפץ והתפתל בין שבילי השדות, הבורות והמהמורות וככל שהצטיין בספיגת החבטות - כך הלכתי אני והתאהבתי. עד היום נותרה הנסיעה הזו (קצרה? ארוכה? לא מצליח להזכר) עם אותה אמא (מי הייתה בכלל? אפילו לא מצליח להזכיר מי מחברי הייתה אימו) בהירה בזכרוני כאילו התרחשה רק אתמול.
אני עוד יכול להריח את ריח השדות הטריים, את העשן מהאגזוז ולהרגיש, לו רק לרגע, שוב כמו אותו ילדון שיצא להרפתקה בשדות הילדות המאושרים שלו.
המשכו של הסיפור, כעבור יותר מעשרים שנה!
[הערה: התאריך הנו השערה בלבד]