למי שעוקב אחר הבלוג הזה, ודאי חסרו בחודש האחרון התייחסויות להליך שיפוצו של הדה-שבו שלי.
נכון. צודקים - אין מה לאמר.
חג הפסח וסיבות מיני סיבות אחרות - מצידי אני ומצד שמעון הפחח - הביאו לגרירת רגלים לא סימפטית. אבל, זה מה שיש בתהליכי שיפוץ רכבי אספנות וסבלנות היא מילת המפתח בתהליך. ולי, יש סבלנות.
אז היום הגעתי, סוף סוף, למחלקה הפנימית לבקר את הגברת הזקנה - את הדה שבו המפורקת שלי. הרבה לא השתנה בגדול - אם כי בהחלט ניכרה התקדמות בדברים הקטנים והחשובים ... הפעם שמתי יותר דגש על מעבר מדוקדק על הגוף והפניית תשומת לבו של שמעון הפחח לדברים שלטעמי דורשים השקעה וטיפול נוסף.
מעבר לכך, פירקתי והסרתי חלקים קטנים רבים שכמובן יש להסירם לפני ביצוע צביעה כהלכה (על הצבע שבחרתי לדה-שבו). בין היתר נכללו: ידיות הדלתות, תפסי רצועות בלמי הדלתות, הפנסים הקדמיים, המראות, ידית ההילוכים, ידית האיתות וכהנה וכהנה.
בנוסף, בדקתי בדקדקנות את התאמת החלקים שהוזמנו וכבר הגיעו מחו"ל - את תפסי החלון, מחזיקי החלון במצב אמצעי וכדור ידית ההילוכים. באחרון, כמובן שהייתה חייבת לצוץ בעייה - כי הרי למה שהכול יילך חלק? מאיזו סיבה, ההברגה של הכדור הייתה צרה מדי להכיל את ידית ההילוכים ... אבל לאחר מאמצים רבים, שיוף והתאמה גם בעייה זו טופלה.
בעייה אחרת, שטרם טופלה - היא התאמתו של הגריל הקדמי שאיל, ברוב טובו, סחב כל הדרך מאוסטריה ואין לי מושג האם זהה בצורתו וגודלו לגריל שיש בידי כרגע ... אז האם להתאים את מכסה המנוע לזה שיש בידי או להמתין עד שיגיע הגריל המתאים לידי?
בכל מקרה, לאחר שעתיים או שלוש של עבודה משותפת על הרכב - יצאתי משם במצב רוח מרומם. היה טוב לבקר את הגברת ולראות שהיא עדין נושמת.
