אז החבר הרים טלפון - 'נו, מה המצב? תגיע?' ... צביטה בלב, מחשבה ... 'תבוא לאסוף אותי ואגיע', עניתי בתחושת עצבות מסויימת ... הגיע, העמיס ונסענו ...
תחושה של געגוע הציפה אותי בכניסה למתחם תחנת הדלק לטרון ועת ששורת רכבי הדה-שבו הופיעה - החברים כהרגלם, מתייצבים כל אחד עם הזקנה שלנו ... ושלי? היא עדין מאושפזת במחלקה הפנימית. לפחות, אפשר לומר בודאות שתוך שתי דקות הרגשתי לגמרי בבית - הן מחבקות ומנחמות נהדר, הדה-שבו הזקנות הללו.
אז תחילה, מתכנסים ודנים בשינוים, העדכונים, התיקונים והתוספות השונות ברכבים שהגיעו - אז הוא שיחרר בורג, לזה הגומיה התרופפה, אחר מתקן שלדה שנסדקה ויש מי שמחפש רפד או פחח (היי שמעון, נתתי מילה טובה עליך - אל תכזיב ;-).
והנה מתגלגלת לה דה-שבו לבנה, פחות מוכרת ומבקרת עם שנתון 1982 על לוחית הרישוי שלה ... יפה ומושקעת, ואם מתכופפים ובוחנים מקרוב, אפשר להבחין אפילו בצינורות איוורור תא המנוע המסתתרים תחת הכנפים הצדדיות.
כבוד.
אבל מה שבאמת מרשים בה, מונח בספסל האחורי של תא הנוסעים: סלסלת פיקניק מקש, הכוללת צלחות, סכום, בקבוקי יין ושאר מטעמים - השלמה צרפתית קלאסית לרכב צרפתי קלאסי.
ומשם לפה, מופיע דה-שבו כחלחלה אם "אבא מאמץ" זמני ... וזו כמובן הזדמנות להתכנס סביבה - לפתוח מכסה מנוע ולדון בזוטות שזר לא יבין.
חשוב? מפריע? ... ההפך.
וכך נמשך לו אחר צהריים נעים, שכחתי עד כמה ... יושבים, שותים קפה - דנים באפשרות להדפיס חולצות מועדון חדשות. אז רגע, כמה חברים בעצם יש וכמה כדאי להזמין? עדכונים בקרוב. ואולי נברר גם על רפד טוב שיחדש את כסאות הזקנה שפשטתי עורם וגם להם מגיע יחס ... למה לא, בעצם? והנה, "האבא המאמץ" של הדה-שבו הכחלחלה, מציע לסייע בהשגת גומיות ואולי גם פסי ניקל מאוסטריה ... והלב פועם ומתמלא.
אבל, זמן ללכת והטרמפ צריך לחזור הביתה להכין את ארוחת השבת - אז הנה עוד כמה תמונות לפרידה.
העניין, שבדרך חזרה מתחיל לנקוף המצפון - ונו, מה עם הזקנה שלי? עומדת לא מוזנחת אצל שמעון הפחח ... אולי די, תתרומם מהכסא ותזיז את התחת.
אתם במתח? גם אני ... תעקבו, תחזרו ותקראו - יש לי תוכנית.