נתחיל במה שכואב, הלב ... כואב הלב על הגברת הזקנה שלי, בסיטרואן דה שבו הצרפתייה הגאה - עומדת מוזנחת בחצר אחורית מבכה ימים טובים יותר ואני מביט בה והבטן מתהפכת.
אז היום הגעתי לחצר של שמעון הפחח במושב בצד הדרך, מצויד במצבר טעון ותקווה גדולה בלב. הוא כמובן, לא הגיע בזמן ... הצצתי ונפגעתי - ניצבת לה שם מאחורי פגרי מכוניות ישנים ומחלידים כאילו מבשרת את גורלה.
היות שמעון הפחח התעכב יצאתי לסיבוב לרכוש גלון דלק בתקווה בלתי-מבוססת שאצליח להתניע אותה ולשמוע את חרחור מנוע שתי הפעימות שלה. על הדרך, החלטתי גם לחפש (וזו הייתה סאגה קטנה בפני עצמה) כיסוי לרכב שיגן עליה מפני פגעי הטבע והיות ונראה והכיסוי הקודם הלך לעולמו.
אז מפה לשם והמתנה של שעה ארוכה - שמעון הפציע, השער נפתח ואיתו הלב והגעגוע כאילו רתח ועלה על גדותיו וניגשתי אליה לאט, מלטף ונוגע כמו מכרים ותיקים המחדשים הכרות.
מצבה, איך לומר, לא מאה אחוז.
סבבתי אותה פעם ופעמיים ושלוש מאפשר לעצמי ולה להכיר מחדש.
אמנם, ביחס לזמן שחלף וההזנחה שסבלה החזיקה מעמד יפה ובסה"כ ניכרים בה בעיקר סדקים קלים, קילופי צבע ונקודות חלודה שנובעות מכך של נאטמה כראוי עם גומיות, חלונות וריפודים.
פתחי אותה לרווחה, מתבונן בקרביה מנקה קורי עכביש וצמחייה שוטה שהעזו לחלל את כבודה.
במכסה מנוע מורם ,התקנתי את המצבר במקומו ונעצתי את המפתח שהבאתי איתי (הכנתי מראש בבית מספר עותקים ... זה של שמעון מזמן אבד) ו... הפלא ופלא מערכות החשמל התעוררו כאילו כלום ... משכתי בידית ההתנעה ... שקט ... דממה ... אין קול ואין עונה.
מספר חבטות, משיכות, מתיחות ועדין הסטראטר מסרב אפילו לזוז ... קצב אורות האיתות ועוצמת הפנסים הקדמיים העידו כאלף עדים על חולשת הזרם במצבר. עם כי הצפצפה הרעידה את החצר בעוצמתה.
זנחתי את התקווה לשמוע את המנוע מחרחר ופניתי למלא אוויר בצמיגים הקדמיים המרוקנים ופה דווקא המצבר הוכיח עצמו כמספק למדחס הנייד.
ואז, קראתי אלי את שמעון והחלנו עורכים רשימת משימות ... והיא ארוכה ולמרות שבסה"כ מצב הצבע והפח סבירים ביותר - סוכם כי הצבע יחודש מהיסוד, הסדקים, השברים ונקודות החלודה ישקומו לגמרי, פנים הרכב ינוקה ויצבע מחדש, תחתית הרכב תזופת שוב, מסגרות החלונות יעברו שיוף, הטמבונים ירותכו ויצבוע וכך גם מסגרות המושבים ... ועוד ועוד.
שמעון תלה את הרשימה על קיר המסגריה שלו ... ולחצנו יד.
עזבתי עם תקווה גדולה בלב.
הזמן יגיד.