ימים של אופטימיות באים עלי, אולי זהו באמת חג החירות?
שמעון הפחח מתקשר: אתה בא, אני סיימתי ומתכנן לצבוע אותה.
אני (הלב נופל): מה, באמת?
שמעון: כן, בטח. פרקתי אותה מחדש, שפשפתי, השלמתי, תיקנתי ועשיתי יסוד. כעת נשאר רק הצבע.
אני: צבע הפרארי שלי?
שמעון: כן, הולך לקנות. תבוא לראות. לצבוע?
אני: כן, בטח. זכרת את הפגושים? ותושבת המצבר? ואת החלון האחורי?
שמעון: הכול, הכול! מה אתה דואג, עשיתי לך עבודה זהב.
אני: טוב, אקפוץ בחמישי ובראשון אביא את סמי להתחיל לעבוד עליה.
שמעון: נהדר.
למחרת, קפצתי לאחת מתחנות הרישוי האוטומטיות וכדי להוציא רישיון ... נפל לי הלב, המערכת מודיעה: "הרישיון מבוטל, גש למשרד הרישוי".
אני, בטלפון: שמעון, תעצור. אולי יש לי בעיה עם הרכב. לא מחדשים לי את הרישיון.
שמעון: מה? קניתי כבר צבע. עבדתי.
אני: חכה למחר, תן לי לבדוק.
שמעון: טוב, אל תשכח אותי.
אז בבוקרו של הראשון באפריל, תאריך מתאים יותר מזה לא מצאתי, נסעתי למשרד הרישוי בבני ברק.
אני, לפקידה: שלום, אפשר לחדש רישיון?
הפקידה, בוחנת במחשב: כן, בודאי.
אני (הלב דופק משמחה): באמת, אין בעיה?
הפקידה: כן, למה?
אני: לא סתם.
לקחתי את הרישיון והלכתי.
טלפון לסמי: היי, אז יש לי את הרישיון ויידרש אישור בלמים. בראשון אתה בא איתי?
סמי: כן, בטח. לגבי הבלמים, נבדוק ונראה אם צריך לשפץ.
אני: חג שמח?
סמי: בטח שמח!
אני: שמח, שמח!
וזהו, כעת נותר רק לראות שאני לא נמצא "בהגדה של פסח" וזה הכול הופך למציאות.