היום היה לי יום עמוס ביותר, מנקודת מבט דה שבואית ... גם תיקנתי פנצ'ר, גם הלך לי המנוע של המגבים וגם נכחתי לראשונה במפגש חובבי הדה שבו.
לגבי הרישא, ביום אחר ואתחיל דווקא בסיפא - היום הסתבר לי שאני לא משוגע! ... טוב, משוגע כן - אבל שיש עוד כמה כמוני והטירוף הופך נוח.
בשמונה בבוקר (כן, יש לי מכרים שלא מבטים בשעון בבוקר), קיבלתי טלפון מגל - חבר וחובב דה שבו גם הוא - שהציע לי להצטרף אליו למפגש חובבי דה-שבו ליד לטרון. לאחר תיאומים כאלו ואחרים, הוחלט - מגיע!
לצערי, בצהרי אותו יום שבק מנוע המגבים של הזקנה שלי ולכן ויתרתי על הרעיון להגיע רכוב על הדה-שבו ובמקום זאת הסתפקנו בפיז'ו 406 הנאמנה שלי. בדיעבד, ביום גשום כזה וכבעלי רכב חסר בטחון שאני - בחירה נבונה!
בכל מקרה, אחר הצהרים יצאנו לדרכנו ולאחר שעה קלה טיפסנו בעליה לנקודת המפגש - תחנת דלק ובצידה בית קפה. המראה, החדוה, הריגוש והסיפוק ... מעבר לשיא הגבעה התגלתה לה שורת דה שבואים נוצצת. נחים להם אחד לצד השני במין שלווה סטואית, כאשר ברקע העמק הירוק, הגבעות, רוח מנשבת וזרזיף קל ממטיר על גגות הברזנט שלהם ... אפשר לרגע לחשוב שאנחנו באחד מהעמקים בצרפת.
כמובן שלא התאפקתי ומהרתי לתעד כל אחת ואחת מהן באופן אישי. מתנצל מראש עם החמצתי או חטאתי ... גם רביב שהצטרף מאוחר יותר נכנס. ברגע האחרון.
טיפסנו למעלה, לבית הקפה ובפנים חבורה עליזה חולקת חוויות ופכים מעולמם של מכורי המכונית הצרפתייה הצפרדעית שלי. הם, ממש כמוני - נושמים וחושבים דה-שבו ... וכאן, ניחתה עלי התגלית החשובה מכל - אני לא משוגע ויש עוד כמוני בעולם הזה.
נרגעתי.
התיישבתי.
הזמנתי קפה.
לגמתי.
חייכתי וצילמתי את המראה מהחלון.
נשמתי עמוקות והשתלבתי בשיחה, כאילו זו לא הפעם הראשונה.
הכל היה פתאום יותר הגיוני, יותר נכון ואפילו שברור שאני עדין משוגע, אז במילים פשוטות - השגעון נעשה יותר נוח.
כעת, נותר רק לסיים מפגש עמוס ומרגש שטען אותי ועורר את גופי ... אז בדרכי לרכב שלי הקפדתי לצלמן שוב והפעם בתאורת לילה בעייתי משהו למצלמת הטלפון הרעועה שלי.