חובבי רכבי אספנות ישנם רבים, אך רובם אינם כמו דוביק ואף אחד מהם אינו דומה לאוסף של דוביק.
את דוביק פגשתי בזכות אשתי, באותה שבת שבה אירע הנס.
אותה שבת התחילה, כאמור, בעוד ביקור אצל 'משוגע לדבר' בשם דוביק שהמינוח הנכון עבורו לא יהיה סתם 'אספן רכבים' אלא אמן המוצא בישן, בחלוד, במוזנח את הקסם המקורי וזאת בזכות כשרון מולד וידי זהב המחזירות עטרה ליושנה.
כבר מחצרו, העמוסה בפסלים ויצירות אמנות ממתכת נותרתי פעור פה - מתברר שבמזבלות גורטאות הברזל אפשר למצוא פנינות היסטוריה אמיתיות ובעזרת ידי הזהב של דוביק הן הופכות לפנינות חן ... החל מעוגן מרהיב, מנועי מטוסים, שרשראות כבדות, קורות פסי רכבת ועוד ועוד.
אבל העיקר מגיע מיד ובתוך לול בגמלאות ניצבת לה בגאווה תצוגת רכבי אספנות מרהיבה מוקפדת.
מיד כשנכנסים לאולם הגדול מבחינים במגוון כלי נגינה ישנים, טיסנים וחפצים שונים ומשונים התלויים מהתקרה ומונחים על מדפים שהמשותף להם הוא הנוסטלגיה מצד אחד והייחוד העיצובי שלהם.
את הקירות מעטרים סדרות של צילומים העוקבים אחרי שלבי השחזור, תעודות ומסמכים שונים המאפשרים מבט מקיף על ההיסטוריה של הרכבים.
אבל לא די במבט מרחוק ונדרש לבחון את השיחזור המרהיב לפרטי פרטים מקרוב. ניצבות שם בגאון יגואר, אוסטין-הילי, MG וטנדר רנו שרובו מעץ (עוד על רנו צהובה ייחודית הזו, במאמר שפרסם יואל זוהר).
ולמי שלא מודע ויודע, דוביק היה היחיד בארץ שהצליח לשחזר מהיסוד דה-שבו סהרה ירקרקה (מדובר על דה-שבו בעלת הנעה 4x4 באמצעות שני מנועים) שנמכרה, בסופו של דבר, לאספן בחו"ל.
יד האמן של דוביק, המסירות וההקפדה על קלה כחמורה ניכרות בכל מקום ובכל פינה - והתוצאה: אוסף רכבים מרהיב שהיה מוצא מקומו בכל מוזיאון לאמנות מודרנית (או שאינה כזו - תלוי בעיני המתבונן).
הנאה צרופה - גם מהחומר וגם מהרוח.
